שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה
ספרות ההיכלות והמרכבה היא ספרות מיסטית עתיקה שהתחברה בארץ ישראל במאות שאחרי חורבן בית שני. הטקסטים נכתבו בידי חוגי מחברים אנונימיים – סופרים, משוררים, חזנים, מורים ומתורגמנים – שהיו בעלי זיקה לחוגי הכוהנים והלויים בבית הכנסת וקראו לעצמם בשם 'יורדי מרכבה'.
הם כתבו בעברית שירית יפהפייה אלפי שורות שיר, כפי שנשמעו בהיכלות העליונים, המתעדות את המחזורים הנצחיים של עבודת הקודש בשמים. מילות השירים נכתבו כמצוטטות בשמם של שלושה גיבורים מרכזיים: רבי עקיבא שנכנס לפרדס, הוא גן עדן; רבי ישמעאל כהן גדול, שנכנס לקודש הקודשים אחרי חורבן בית המקדש; וחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שנלקח אל אלוהים וזכה לחיי נצח כַׂשר הגדול של העדות, כמלאך מטטרון, כסופר צדק בגן עדן, כ'אות דעת לדור ודור' וכאדם הראשון שלמד קרוא וכתוב מהמלאכים.
היצירה המיסטית השירית הנידונה בספר זה מבוססת על פריצת גבולות בין שמים וארץ ובין עבר, הווה ועתיד, בתודעת מחבריה, יחד עם העמדת זיקת גומלין על־זמנית המנציחה בשבעה היכלות שמימיים את מה שחרב ובטל בהיכל הארצי.
Choose options