מצוה הבאה בעבֵירה הוא אולי המאמר המפעים ביותר שכתב גרשם שלום (1897-1982), מאמר שהשפעתו היתה עצומה ואשר בישר על פתח חדש בחקר התנועה השבתאית וגלגוליה. היתה בו התרסה כלפי 'חכמת ישראל' בגרמניה וניסיון לעמוד על מעין רציפות של כח ניהיליסטי נסתר שלא על דרך השלילה. שלום ביקש לגאול את השבתאות מקולמוסי חוקרים שבאו לפניו ולהציג פתח להערכה מחודשת של ההיסטוריה היהודית. הוא ביקש לצייר כאן את הרקע האידאולוגי של השבתאות, את התהליך שבו הפכה התעוררות אדירה של אמונת המונים לאפיקורסות מסתורית, כמו גם את המדרגות והפרצופים השונים של תהליך זה מימי שבתי צבי ועד למסכת התעתועים של יעקב פראנק. ויותר מכל הוא ביקש להראות שיש התפתחות דיאלקטית ברורה המובילה מהאמונה בשבתי צבי לניהיליזם הדתי ומהניהיליזם אל עולמה החדש של ההשכלה. במסה זו קופלו עיקרי חידושיו של גרשם שלום על השבתאות ועל מהלך ההיסטוריה היהודית בעת החדשה, ואת דבריו ניסח ברטוריקה עזה וצבעונית המטלטלת ומבהילה את נפש הקורא. אין ספק שכשם שמסה זו עוררה רבים בשעתו, כך היא תעורר אחדים מהקוראים בה לראשונה גם היום.
